נערות ליווי של אהבה על קפרין

היום, כנראה, אף אחד לא יופתע מהחדשות שקציני המשטרה של הבירה (ולא רק) כיסו כאן ושם עוד מקום בילוי במסווה של סאונה או מכון עיסוי. מישהו יעורר את השמחה כי נקודה אחת של הוללות תהפוך פחות, מישהו יסתכל על העובדים של מוסד כזה עם רחמים וחרטה, מישהו עם בוז וגועל.

אבל למה השיחה הלא מוסרית וחסרת הטעם הזאת? - שאל את הקורא שאינו מבין, טוב, אני אנסה לתת תשובה הגונה. לאחרונה, כשהסתכלתי בספריה הגדולה למדי שלי, נתקלתי בסיפור שכבר נשכח על ידי אלכסנדר קופרין "הבור". כל אחד מאיתנו כנראה קרא את הנס הזה של פרוזה נטורליסטית בבית הספר.

אחרי שקראתי את זה שוב בנשימה אחת, אני עדיין לא יכול להתרחק מהרושם. בסיפור, מול הרקע של חיי היומיום האפורים והפרוזאים של בית הבושת, ניתן לראות חוט אדום דק של שני הנציגים הבולטים ביותר של המקצוע העתיק הזה. הלובקה הראשונה, נערה אנאלפביתית שלליצ'ונין לקח כדי ללמד אותה קרוא וכתוב.

אבל במהרה הוא מבין שהוא מיהר להסיק מסקנות, ולובקה אינה מסוגלת לקרוא, מאוכזבת ממנה, ליצ'ונין משחרר את תלמידו הכושל בחזרה למאורה. הבחורה השנייה היא יוג ' ין, תוססת, יפה והרבה קריאה, אבל איך היא הגיעה לשם? - הקורא ישאל בצורה סבירה למדי, באופן כללי, בנות בדרכים שונות הגיעו למקומות כאלה, מישהו מכר, כאופק מסוים אשתו עדיין די, להיות חף מפשע.

מישהו ברח מהחיים החופשיים כדי להסתתר זמן מה מתחת לכרטיס "צהוב" של נערת ליווי מהמשטרה. אחרים, כמו יוג ' ין, נמכרו כילדים על ידי אמותיהם, ולאחר שהלכו יד ביד, הגיעו לבתים "מעמד הביניים" כאלה. בסוף הסיפור, יוג ' ין בטעות הבין שיש לה עגבת, שבמשך חודש וחצי מדביק את לקוחותיה מתוך שנאה ונקמה לגברים.

לפני ביקורת נוספת בשבת, היא מתאבדת, מסמנת את סוף חיי בית הבושת, כולל את כל רחוב ימסקיה. קופרין הוא אחד הסופרים, הקלאסיקות הבודדים, שיכול לתאר את החיים של נשים מושפלות אלה עכשיו, כל כך מוטלי, אנושי, אנושי, טרגי ולא וולגרי. יש גם כמה אוטוביוגרפיה בסיפור הזה, הוא אמר שהוא עצמו ביקר במוסדות אלה, צופה עם עניין החיים של נשים אלה.

לאחר מכן, זה התגלם באחת הדמויות של הסיפור, אני חולק כבוד לקופרין, כי הוא יצר את העבודה הזו במשך שש שנים בין השנים 1908-1914, למרות שהרעיון עצמו נולד בשנת 1906. אבל אחרי ששחרר את הסיפור שחיכינו לו זמן רב, קרוב לוודאי שהוא הושפע מאכזבה כלשהי, הציבור פגש בו באופן מעורער, כנראה אפילו בדחייה מסוימת.

אחרי הכל, לשחרר עבודה כזו בזמן שבו נישואים נחשבו קדושים היה, בלשון המעטה, שערורייתי. צ ' וקובסקי, בתורו, קרא לסיפור הזה "סטירת לחי" לכל החברה המודרנית, לדעתו, היה הכרחי לא להשפיל את נערת הליווי, אלא להשמיד את החברה, לשקם את החברה כדי שהעיניים האלה לא יישארו. לדעתי, הסיפור "יאמה"מאפשר לך לקחת מבט שונה לחלוטין על חיי היומיום והעבודה של הבנות האלה שמותשים על ידי גורל, וראו הרבה על מסעם הארוך.

אז, לדעתי, זה מכוער לציבור תמיד יהיה, כל עוד האנושות קיימת. בדיוק כפי שהיה פער בין האינטליגנציה לבין האנשים הפשוטים, החרוצים, שתמיד יותר מאינטלקטואלים. היא, כלומר, הסיפור, גורם לך להסתכל על הבנות עצמן בדרך שונה. כבר לא כאילו הם הושפלו על ידי כל החברה, אלא כיחידה חברתית נפרדת שלא נוצרה בגחמה במקום זה או אחר.

מה הסיפור הזה מלמד אותנו? - הקורא קשוב למדי ישאל, אבל לפחות לעובדה שאנחנו לא צריכים עכשיו לירוק בפרצוף של הבנות האלה ולנחור צועק: "זו שערורייה!"ולא לשים הסרסורים שלהם בכלא, או ליתר דיוק צריך, אבל אחרון של כל. קודם כל, אנחנו צריכים להסתכל על עצמנו, כי אנחנו אלה שקונים אותם, ואיתם, זיהומים אינטימיים.

זו אשמתנו שכאשר חלק מהם סוגרים, מאורות אחרות מיד מופיעות, כמו פטריות אחרי הגשם, כי כל עוד יש דרישה, יש גם אספקה. סיום המאמר הזה על סיפורו של אלכסנדר קופרין, אני מציע לך לחשוב בזמנך הפנוי על הנ " ל. כל טוב, קורא יקר!